<h1>סמ"ג לאוין סימן מ"ח</h1>
<h2>דף כא.</h2>
שלא ליתן לגוי חנייה בקרקע [ב]ארץ ישראל שנאמר (דברים ז' ב') לא תחנם, ומטעם זה שנינו בפרק קמא דע"ז אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ מותר. שלשה דברים דרשו רבותינו (ע"ז כ' א') ממקרא זה, לשון חנייה כאשר בארנו. ולשון חן, שאסור לומר כמה נאה גוי זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו (ע"פ רמב"ם ע"ז פ"י הל' ד'). (ואם כן מדבר באותם שלא נצטוינו עליהם להורגם), ולשון חנינה, לכך אמר עליהם במסכת עבודה זרה (י"ג ב') לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין. ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות [דווקא] האמורי והכנעני וגומר. הנה בפרק קמא דע"ז (כ"א א') אמר שמותר למכור לגויים בחוצה לארץ בתים ושדות, אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה ואין שכונה פחותה מג' בתים. הילכך אסור [לישראל] למכור להם ג' בתים זה בצד זה לשלשה גוים אם שום ישראל נשאר סמוך להם דילמא הני תלתא גוים מייעצי עליה עצה רעה וקטלין ליה או מזקי [נ"א דחקי] ליה (סימני סה"ת קמ"ג). עוד שם אמרינן, אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס הגוי עבודה זרה לתוכו והתורה אמרה (דברים ז' כ"א) לא תביא תועבה אל ביתך, דאגרא לא קניא (שם ט"ו א') (סימני סה"ת קמ"ד), אבל משכיר להם בתים לעשות[ן] אוצר (רמב"ם שם הל' ד'). ועכשיו נהגו העם להשכיר אף לדירה, ומביא אבי אמי רבינו חיים כהן (ע"ז כ"א א' תד"ה אף וסה"ת שם ע"ש) ראיה לזה מדאמרינן בירושלמי (ע"ז פ"א ה"י) הא במקום שאמרו למכור, כגון בחוצה לארץ, מותר למכור אפילו לבית דירה ולהשכיר אף לבית דירה. אף על פי שבסוריה אין זה הכלל, שהרי תנא בתוספתא שמותר למכור ואסור להשכיר. וזהו לשון התוספתא (שם פ"ב ה"ג) אין משכירים להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר בית דירה, פירוש כאן וכאן בארץ ישראל ובסוריא (ואסורא) דרישא מדבר אבל בח"ל מותר כדאיתא בירושלמי (שם), וטעם שאמרנו בחוצה לארץ שמותר להשכיר משום דמן התורה אין אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר, ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם וכשמכרה או השכירה לא רצו לגזור.
